מדידת תוכנית ברגל ובאינץ'

פתחו את ההגדרות האזוריות וקבעו את שיטת המידות לאימפריאלית, את תבנית המספרים לאמריקאית ואת המטבע לדולר. מכאן ואילך כל כמות מוצגת לכם ברגל, ברגל רבועה, ביארד מעוקב, בליברות ובטונות קצרות.

למה: לקבוע זאת אחרי המדידה פירושו לקרוא מחדש כל כמות שכבר בדקתם. לקבוע זאת קודם הוא ההבדל בין כתב כמויות שאפשר להצמיד לתוכנית לבין כתב שאתם ממירים בראש בזמן שהלקוח על הקו.

העלו את גיליונות האדריכלות והקונסטרוקציה לקבצי הפרויקט בדיוק כפי שהוצאו, עם אות המהדורה ותאריך ההוצאה רשומים לצידם.

למה: תוכניות מוצאות מחדש במהלך תקופת ההצעה. כשמגיע הוויכוח על ההיקף, הדבר היחיד שמכריע אותו הוא שתוכלו לומר על איזו מהדורה נמדדו הכמויות שלכם, ולפתוח אותה.

פתחו את הגיליון במדידות על PDF, מתחו את קו הכיול על פני משבצת רשת או פתח שהתוכנית ממדדת, והקלידו את המידה הזו ברגל ובאינץ'. משבצת המסומנת 24 רגל ו-6 אינץ' נרשמת כ-24 רגל ו-6 אינץ', ולא כ-7.468 מטר.

למה: קובץ PDF שהודפס בהתאמה לעמוד, סובב או הוצא מחדש בגודל גיליון אחר כבר אינו שומר על קנה המידה שברשומת הכותרת. כיול מול מידה שהתוכנית מציינת הוא קנה המידה היחיד שתוכלו להגן עליו, והמוצר רושם מהיכן הגיע כדי שקורא מאוחר יותר לא יצטרך לנחש.

עברו על הגיליון מקצוע אחר מקצוע: שטח לרצפות, לגג ולגמרים, קו שבור ליסודות, לאבני שפה ולמחיצות, ספירה לדלתות, לקבועות ולעמודים. קראו לכל מדידה על שם העבודה שאליה היא שייכת ולא על שם הצורה שציירתם.

למה: דווקא מדידות עם שם הן שמאפשרות לאומד שני לבדוק את המספרים שלכם, ומאפשרות לכם למדוד מחדש רק את החלק שהשתנה כשהגיליון מוצא מחדש. ערימת צורות ללא שם צריך לעשות מחדש מאפס.

במרשם המדידות, קבצו את המדידות לפי עבודה והפכו שטחים לכמויות שמחיר יחידה באמת חל עליהן: שטח רצפה כפול עובי נותן את הבטון ביארד מעוקב, אורך קיר כפול גובה נותן את הרגל הרבועה של השלד והלוחות.

למה: כאן מדידה או נשארת אוסף צורות או הופכת לכמות שקבלן משנה יכול לתמחר. לעשות זאת במרשם ולא בגיליון חישוב צדדי משאיר את העובי שהנחתם צמוד למספר שהשתמש בו.

שלחו את הכמויות לכתב הכמויות ותמחרו כל סעיף ביחידה שבה המקצוע מתמחר: רגל רבועה לגמר רצפה וללוחות גבס, רגל אורך לאבן שפה ולפנל, יארד מעוקב לבטון, ליברות או טונות לזיון. במקום שבו הכמות היא מידה ולא סכום אפשר להקליד אותה כפי שהתוכנית כותבת אותה, 12'-6 3/4", והסעיף מקבל את הערך.

למה: מחיר יחידה שאפשר להשוות לפרויקט הקודם ולהצעת קבלן המשנה הוא מחיר ביחידה ששניהם השתמשו בה. לתמחר למטר רבוע ולהמיר בסוף היא הדרך שבה הצעה מפסידה ויכוח שהייתה צריכה לנצח בו.

הריצו את האימות על כתב הכמויות המתומחר וסגרו את מה שהוא מוצא: סעיף שעדיין עומד על אפס, כמות שאינה חוזרת לשום מדידה, משקל שתומחר לפי טונה כשההצעה הייתה לפי ליברה.

למה: טונה קצרה היא 2000 ליברות וטונה מטרית היא כ-2205, ולכן סעיף פלדה שהחליף בשקט את האחת באחרת שוגה בתשעה אחוזים לפני שמישהו בכלל התווכח על המחיר. במעבר הזה בדיוק זה נתפס.